על רקע שמחת החגים מודגשת עוד יותר עצבות האובדן. מי מאיתנו שאיבד יקירים בודאי חש בצביטת הלב הקטנה בעת שאנו עם משפחתנו ושאר יקירנו ואנו חוגגים בלעדיהם. אך הרי זה לא רק מסתכם בכך. זהו מסע, מסע ארוך לעיתים, כזה הממצה את כוחותינו ומחליש את ההחלטיות שלנו. איפה שהוא במהלך המסע כבר שכחנו, מרוב שתש כוחנו, היכן התחיל ומתי יסתיים. החולשה משתלטת והספק בעצמותינו מצליח להרים ראש ולנקר.
זהו גם הזמן הטוב ביותר ליצור את ההזדמנות ליצירת כיוון ולבחור יעד שמושך אותנו – לקראת מה שנוגע בלב. לחלקנו פרושו להיות מעורב בפרויקט שעוזר לקהילה. לאחרים זהו משהו אישי שנוסך אושר ושלווה כמו נגינה, יצירה או היכרות אישית ואהבה.
כך או כך, מתוך אותה התכנסות של הנפש פנימה ומתוך אותה החולשה, חשוב שנביט ניכוחה בעצמנו ובחיינו. להביט בכדי לדעת מהם פחדינו ולהתעמת עימם, להכיר בהם. דרכו של הלוחם היא דרך הידיעה. לא ניתן להשיג ידע בכוח תוך שאנו מאבדים שליטה בעצמנו. דבר זה יביא לנו כאב ותסכול כגמולנו היחיד.

לפיכך עלינו לחתור לשלווה, גם אם נדמה כי עולמנו נטרף ועומד להתמוטט עלינו. זוהי דווקא שעה טובה לרוקן את מוחינו מאותם פחדים. הטכניקה המועדפת עלי היא לרוקן את מוחי ולהניח לו להפוך לבריכה דוממת המשקפת את כל הסובב אותה, כדברי האימרה הסינית: “שכל כמו מים שלווים, המשקפים הכל כמראה”. כמו המראה שאינה המציאות עצמה, אלא רק השתקפותה, כך אני מאפשר לעצמי ליצור את הבריכה הנפשית שלי. כך שתשקף הכל מתוך רגיעה ושלווה המאפשרים חיבור תודעתי, אך אינה מאפשרת לסביבה המציאותית לגעת בה. מבחינה רגשית, בריקנות הזו תגיע אלינו ההבנה, כשאנו משוחררים מפחדים חסרי היגיון בנוגע לנצחון או תבוסה, חיים או מוות. 

איננו יכולים לצפות מראש כל אפשרות וגם לא להבטיח לעצמנו ניצחון בהתמודדות עם איזושהי מטלה, פרוייקט או אדם. אולם באמצעות ה”ראייה המודעת” של כל הדברים, כשאנו זוכרים להכיל את הפרטים הקטנים, ומתוך שלווה אמיצה מספיק בכדי להביט בחששות ובעכבות שלנו, נוכל להסתגל ללא היסוס לכל שינוי שיכפה עלינו. האיש המסתגל בנקל לדבר הלא צפוי הוא זה שינצח את חולשתו, בכדי לצעוד קדימה לחיים שיצדיקו את המאמץ להשיג את המטרות שמעוררות בנו השראה להשיגן.

דווקא כשאנו מרגישים בחולשותינו, עדיף ורצוי לפעול בצורה נטולת מאמץ. לפיכך חשוב שנתייחס בהכלה שלמה לרגשותינו החיוביים כמו גם השליליים. פעולה טובה חייבת לנבוע ממקום שמרגיש נוח ונינוח וזהו הזמן המתאים ביותר לפעול. חשוב שנקשיב, ולא רק עם אוזנינו אלא עם תחושותינו, בתשומת לב רבה לדפוסי הפעולה המתרחשים בסביבתנו ואלה המפעילים אותם. במה הם חלשים ובמה הם חזקים, היכן הם נוקשים והיכן הם גמישים. האם הם מהירים או שמא איטיים ומהוססים?
עלינו להתאים עצמנו לקצבים הללו, למוסיקת החיים הנ”ל ולזו שבתוכינו עד שנרגיש כי אנו מסוגלים לעצב את צורתו וזרימתו של התהליך המתרחש.

הנח לדאגות העולם להישטף ממך בלי לסחוף אותך עימן.

הנח לעצמך להיות מודע לכל המתרחש סביבך בלא שתהיה ממוקד בשום פרט יחיד.

הרגע והרחב את גבולות התפיסה.

מוטב להביט בהיקף נרחב, מנותק כביכול ממאפיין כלשהו כפרט אך מחובר למצב הכללי, וכמו שכתב וולט וויטמן: “מוכן ומזומן, ובלב קל, אני מכוון פעמיי אל הדרך הפתוחה, בריא, חופשי, העולם נתון לפניי, השביל החום הארוך מוביל לכל מקום שאבחר בו.”

מאת ירון בנימיני   
רביעי, 03 אוקטובר 2012 16:50